קיצור תולדות האנדורו

אותה גברת בשינוי אדרת או קטגוריה חדשה לגמרי?

מאז נוסד ענף אופני ההרים המודרני אי שם בשנות השבעים, הוא עבר מגוון התפתחויות וסגנונות חדשים. 
בתחילת המילניום, לאחר שנים בהם הקטגוריות המובילות היו קרוקאנטרי ודאונהיל, החלה לתפוס אחיזה קטגוריית הפרירייד. 
הקטגורייה פנתה לחתך רחב של רוכבים, אילו המחפשים את היכולת לטפס ברכיבה לראש ההר ולגלוש ממנו בשבילים טכניים ומהירים. 

אופני הפרירייד כללו שיכוך מלא עם מהלך מתלים ארוך או בינוני, וגיאומטריה יעילה המשלבת בין יכולת טיפוס טובה
לבין יכולת רכיבה מהירה במדרונות ובשבילים טכניים.

עם הזמן הפרירייד נהפך ל״אול מאונטיין״, כאשר האופניים נהיו עוד יותר ורסטיליים והחל להתפתח ענף תחרותי הכולל מסלולים במגמת ירידה
אך שלא כמו בתחרויות דאונהיל, הירידות היו בדרך כלל פחות תלולות וארוכות, וכללו גם מקטעי עלייה קצרים.
בהשראת מירוצי הראלי במכוניות ומירוצי האנדורו באופנועים התפתח לו ענף תחרותי חדש – האנדורו.




העיקרון המרכזי של מירוצי האנדורו הוא מספר קטעי מדידה במגמת ירידה, וקטעי קישור בעלייה שאינם מדידים ,אלא כוללים זמן מירבי לסיומם.
במקרים מסויימים הרכיבה בעלייה נחסכת לרוכבים ע"י ׳הקפצות׳ או רכבלים.
המנצח הוא זה שסיים את המקטעים המדידים בזמן המצטבר הנמוך ביותר, ותוך עמידה בזמני הגג והדרישות השונות.

המקטעים המדידים כוללים בדרך כלל סינגלים מהירים וטכניים, ועשויים לכלול אלמנטים טכניים כמו קפיצות, דרופים, וגינות סלעים ברמות שונות.
בשונה ממסלולי דאונהיל המקטעים עשויים לכלול גם קטעים במגמת עלייה המהוים עד כ15% מהמקטע המדיד.

גם עיצוב ואבזור האופניים הלך והתכנס כך שיתאים לפורמט, כאשר היום אופני האנדורו כוללים בד"כ שלדות קרבון קלות ומודרניות עם מהלך מתלים של 140-160 מ"מ, מתלים יעילי פידול הכוללים יכולת נעילה לבולמים, גלגלי "27.5 או "29, מוט כסא טלסקופי, ומעצורי דיסק יעילים.

המירוצים הראשונים נערכו בשנת 2003 בצרפת, ומאז הלך התחום והתפתח, וכיום קיימים סבבים במדינות שונות, כמו גם סבב עולמי – הEnduro World Series – EWS.
התחרויות היום נעות בין יום ליומיים, עם לפחות 4 מקטעים מדידים שאורכם נע בין דקות בודדות ועד כ15-20 דקות למקטע.
הזינוק הינו מדורג בהפרשים של עד דקה בין רוכב לרוכב. במקרים מסויימים קיימת חלוקה לקטגוריות לפי צורת ההגעה לראש המקטע המיוחד – הגעה ברכיבה, הגעה בעזרת רכבל או הקפצה.
המיוחד בתחרויות אילו לעומת תחרויות דאונהיל שהן לא חייבות להתקיים באתרי סקי הכוללים מעליות, אלא יכולים להתקיים גם באיזורים של גבעות והרים נמוכים יותר. 





בארץ מתקיים מזה כמה שנים סבב תחרויות אול-מאונטיין – בעוד שבהתחלה היו כל הרוכבים מוקפצים לראש הגבעה, 
מזה כשנתיים קיימת גם קטגוריית אנדורו אמיתית בה על הרוכבים לרכב באופן עצמאי לקו הזינוק תוך עמידה בזמן גג.
תוואי השטח הישראלי הכולל בעיקר גבעות והרים בינוניים מתאים מאד לסגנון רכיבה זה ואכן רכיבת האנדורו, וגרסת ה'לייט' שלה – רכיבת השבילים – הם סגנונות הרכיבה הנפוצים ביותר בקרב רוכבי ההרים בישראל.

כמות המשתתפים בתחרויות האנדורו נמצאת בעלייה, אולם מרבית רוכבי ההרים בישראל, רובם רוכבי סופ"ש אותם ניתן לראות באתרי רכיבה עיקריים כמו בן שמן, פארק קנדה, מענית, משמר העמק ודומיהם, הם בעצם רוכבי אנדורו חובבנים.